לפני 3 שנים בדיוק העברתי את מסיבת הרווקות הראשונה שלי (ב 8.4.16). זאת שגרמה לי ללכת ולפתוח עוסק פטור תחת השם 'אופן מיינד', להוציא קבלות, כרטיסי ביקור ולהגיע מוכנה כמו שאני יודעת.
לאורך הדרך ובעיקר בתקופה האחרונה שואלים אותי לא מעט איך הגעתי למקום הזה שאני מתפרנסת ממה שאני אוהבת באמת? ולא ממש ידעתי מה לענות. אז החלטתי לקחת לי רגע, לחשוב על זה ולשתף אתכם.
הכל באמת התחיל מה"שקט" בחופשת הלידה שלי. או יותר נכון לאחריה כשהילד נכנס לגן ואני חיפשתי עבודה בתחום שלי- משאבי אנוש. תמיד הייתי טובה עם אנשים והייתי בטוחה שזה מה שאני הכי אהנה ממנו וכבר הייתי עם 3 שנות ניסיון בתחום. רק שבתקופת השקט הייתי זקוקה לתעסוקה. העסיקו אותי במיוחד קבוצות נשים, אפילו קבוצה אחת מאוד ספציפית של אמהות בלבד ואמהות שבדרך שעוסקת בסקס. מצאתי את עצמי עונה על כל פוסט, משתפת מהידע, עוברת לפרטי, שואלת את השאלות הנכונות, מייעצת אם צריך, מעניקה המון אוזן קשבת, אמפתיה וחיבוקים וירטואליים.
היו נשים שליוויתי אותן בתהליכים שלמים ומאוד מורכבים, הצלחתי להרים אותן בתקופות קשות, להעלות חיוך על פניהן כשהן בכו לי בטלפון ולתת להן כוח להמשיך הלאה. אותן הנשים הפצירו בי להפסיק לשמור את מה שיש בי לחברות ולעשות את זה באופן מקצועי. זה התחבר לי בדיוק עם מה שהכי נהניתי לעשות, אני אוהבת אנשים, אוהבת סקס ומיניות, אוהבת לעזור. פתאום הבנתי שזה בעצם הייעוד שלי, שאני אמורה לעשות את זה. אני בחיים לא אשכח את היום הזה. את התובנה שנפלה בחיקי מתוך הקשבה לצו ליבי, למה שאני רוצה לעשות ולא רק צריכה לעשות. התמלאתי התרגשות, תקווה, שמחה ואושר.
בימים לאחר התובנה ובהתיעצות עם החברה הכי טובה החלטתי שכדי לממש את הייעוד שלי אני אתחיל ללמוד אימון אישי (שזה היה ממש חלום שהגשמתי מבחינתי, תמיד ידעתי שאהיה מאמנת אישית) , ובינתיים אעשה מסיבות רווקות ומסיבות נשים עד שארכוש את הכלים המקצועיים יותר לאמן ולעזור באופן מקצועי.
ההתרגשות הזאת של ההתחלה, זה מה שנתן לי את הדרייב. החלטתי פשוט ללכת עם האמת שלי ולשמחתי הרבה יש לי בן זוג מדהים שתמך בי מהרגע הראשון שסיפרתי לו (בחשש קל) מה בא לי לעשות, שהבנתי מה הייעוד שלי בחיים.
ומהרגע הזה שפשוט ידעתי, נתתי לרגש, לתחושות הבטן ולאינטואיציות להוביל אותי בדרכי וקול ההיגיון לא ממש היה שם.
מה כן היה חוץ מרגש? היה תכנון של מה אני רוצה להשיג, הייתה התייעצות עם אנשי מקצוע, ללכת לנטוורקינג, עברתי תהליך של אימון אישי והבנתי מה אני באמת רוצה- איזון בין בית, עסק, הורות וזוגיות.
הייתה ועוד ישנה המון עשייה. לעיתים העשייה הייתה סביב הזנב של עצמי. במיוחד בתחילת הדרך כשהיתי עסוקה בעיקר בבנייה ויצירה- רק אני הרגשתי את העומס והלחץ. לא היה כל ספק שזה לא קל יותר מלהיות שכירה. אך זה הרגיש הרבה יותר נכון עבורי כבר מהרגע הראשון.
מה שעוד תרם לעשייה היה שדיברתי המון עם חברים, חברות, בני משפחה וגם עם חברי פייסבוק שמעולם לא נפגשנו והביעו תמיכה במה שאני עושה. התמיכה שקיבלתי הייתה בלתי נתפסת. הייתי בטוחה שכאשר אבחר בתחום כל כך 'חריג' אז הודעות מכפישות לא יאחרו לבוא. כמה שאני שמחה שטעיתי.
כל אחד/ת אמר/ה או כתב/ה בשקט בשקט כמה הנושא חשוב ואיזה יופי שאני כל כך אמיצה. זה רק הוכיח לי שכמו שאני זקוקה להעניק בתחום הזה, כך אנשים זקוקים לקבל.
ובכל פעם שתכננתי לעשות משהו הכרזתי עליו, בין אם זה מול חברים, פייסבוק או אחרים. וכשאני מצהירה שאני מתכוונת לעשות אני עושה. זה האינטגריטי שלי מול עצמי ומול העולם, תמיד הייתי כזאת, אומרת ואז עושה.
ולמה אני משתפת אתכם בכל זה? שנים עשיתי מה שאני חושבת שאני 'אמורה' לעשות, והייתי בלחץ היסטרי מלעשות את זה נכון. ובכל משרה שהייתי בה (כמעט) הוצע לי קידום שסירבתי לו ומעט לאחר מכן התפטרתי כי הרגשתי מיצוי ותסכול פנימי. ובכל פעם הייתי בטוחה שמשהו בי דפוק, שאני לא מצליחה להחזיק מעמד במקומות עבודה כשכל העולם ואישתו מצליחים. ואף פעם לא הייתי מרוצה מהמשכורת אבל גם לא העזתי להתמקח עליה כי "ככה זה". ובעצם בכל מה שקשור לתעסוקה הרגשתי 'לא מתאימה'. שאני צריכה לכווץ ולהתאים את עצמי, לספוג ולבלוע את הצפרדע כי ככה זה בחיים. כשעדן נולד מאוד חששתי להיכנס למקום עבודה ו'להחזיק בו מעמד', יש משפחה לפרנס, זה כבר סטטוס שונה.
ואז גיליתי שדווקא ברגע שהחיים גרמו לי לקחת הפסקה מהכל, להיות בסוג של שקט- רק אז הגיעה התובנה האמיתית של מה נכון ומדוייק עבורי. ופחות מחודש אחרי שהבנתי מה הייעוד שלי וכבר נרשמתי ללימודי האימון אישי בגומא נתקלתי בהרצאת הטד הזאת , שאמנם נקראת 'למה לאנשים אין ייעוד אחד' אך בעיקר מדברת על אנשים שהם מולטי פוטנציאליים. ההרצאה הזאת גרמה לי להתרגש כי הבנתי שכנראה שאני כזאת, אני מולטי (ולא רק באורגזמות).
לאחר שלוש שנים של עסק זה ללא ספק התפקיד הכי מאתגר, מעניין, מדליק, מחדש שיצא לי אי פעם לעשות. אני עושה את הכל לבד ורק לאחרונה התחלתי להוציא מעט דברים לאאוטסורסינג כי אני יכולה להרשות את זה לעצמי. שלא תטעו- זה גם התפקיד הכי מלחיץ, הכי מעסיק את המוח כל הזמן, ויוצא לי להתמודד עם לא מעט דברים שלא הייתי מוכנה בכלל לעשות כשכירה. לצד זה- זה העסק שלי, זה הבייבי השני שלי שנולד בזכות הבייבי הראשון שלי, זה נעשה באהבה גדולה וזה מאפשר לי לחיות באיזון ובשלווה יחסית עם הבחירות שלי, עם הילד, עם הזוגיות, עם עצמי.
תמיד זה אפשרי, רק תשאלו את עצמכם – מה אני רוצה? במה אני טוב/ה? ואיך ניתן לממש את זה בנקודת הזמן שבה את/ה נמצא/ת?. משהו שיעשה לכם טוב ויגרום לכם להתעורר כמעט כל בוקר בחיוך, תייצרו את הדרייב את החיים שלכם במסגרת האפשרית.
העצמאות והחופש האמיתיים בחיים זאת הבחירה אל מול הברירה. מה אני בוחרת לעשות שיעשה לי טוב לא רק (אבל גם) בהסתכלות נקודתית אלא (גם) בהסתכלות מתוכננת יותר (אם מדובר בעסק ולא תחביב). כל אחד/ת יכול/ה לקחת את הקלפים והמתנות שהחיים חילקו לו/ה ולחשוב- מה יעשה אותי מאושר/ת. זה לא תמיד בה ביחד עם פרנסה, לצד זה- מה שהופך לאותנו למאושרים נותן דלק ואנרגיה לכל שאר התחומים בחיינו- זוגיות, ילדים, פרנסה, אהבה, תשוקה ועוד…
לכבוד יום העצמאות שבה אלינו לטובה אני רק רוצה להזכיר ש"אם תרצו אין זאת אגדה".
דנה ויינשטיין אורן-
מרצה ומאמנת להעצמת נוכחות מינית
