girl-254708_1280

לגופו של עניין

לפני כחודש וחצי בערך הייתי במסיבת רווקות של אחת החברות הטובות שלי. היה מהמם!! השפית (שלא הכירה אותי לפני כן) שאלה אותי באיזה שבוע אני, או במילים אחרות האם אני בהיריון? כל מי שמכיר אותי מלפני כן יודע שאני נמצאת באחת התקופת הכי רזות ומעוצבות שהיו לי אי פעם. וכן, זה עדיין לא מנע מאישה זרה לחלוטין לשאול שאלה שהייתה עשויה לטלטל לי את כל היום מהרבה סיבות. לשמחתי הרבה היום אני מאוד שלמה עם עצמי, לפחות מבחינת ה”איך שאני נראית” היא לא הצליחה לטלטל אותי ואפילו שמחתי שחזרה לי הבטן של פעם שקצת הלכה לאיבוד באימונים אינטנסיביים… שגם זה הפתיע אותי, כי פעם לא סבלתי את הבטן שלי. אגב, היא השנייה ששאלה אותי באותו החודש את השאלה הזאת. טוב שאני לא מנסה להיכנס להיריון/בטיפולי פוריות כי אז זה היה עשוי לטלטל אותי מכיוון אחר וכואב הרבה יותר. כנשים, אחת מההתמודדויות היותר משמעותיות שיש לנו בחיינו הן עם דימוי הגוף שלנו. נדמה שמאז ומתמיד זה היה בסדר להגיד לנו איך צריך להתלבש, איך צריך להיראות, כמה צריך לשקול וכדומה. ייתכן וגם בנים בצעירותם חווים חוויה דומה.אבל אתם יודעים מה ההבדל בין גברים ונשים בתחום הזה? שהשינויים הפיזיים שכל אישה חווה בחייה הם די משמעותיים גם אם היא נשארת יציבה מבחינת משקל, וכל שינוי שכזה מייצר אצלנו עוד התמודדות מאתגרת ואף קשה. אישה מקבלת את הוסת שלה ומעט לפני כן כבר חווה את השינויים ההורמונליים על גופה. שיער בבית השחי ובערווה, גדילת השדיים, הגוף משתנה ומקבל טליה (צורת האגן). זה נראה לנו כמו הדבר הכי טבעי בעולם, וזה באמת מאוד טבעי אבל זה ממש מוזר להתרגל לזה בתור ‘ילדה’. ולמעשה נדרש מאישה בכל כמה שנים לאהוב גוף “חדש”, גוף שהשתנה.

כשהייתי בכיתה ח’ התחילו להופיע לי סימנים אדומים על החזה, אמא שלי לא ידעה מזה והלכנו לרופאת עור. הרופאה חייכה ואמרה שאלו הם סימני מתיחה- בגלל שהחזה שלי גדל מהר מידי הם נוצרו. רק דמיינו לעצמכם ילדה בת 13 שצריכה לבחור בגד ים שמכסה הכל(!) כל סימן קטנטן שהיה, שמה לא יצחקו עלי… הבכי שהלך שם בצעדי הראשונים כאישה בעולם הוא בלתי יתואר, בשביל מה בכלל אני צריכה ציצים? הם לא יכלו לגדול לאט יותר?
שנה לאחר מכן כשהייתי עם אחי הגדול באיזשהו מקום, איזה נער רנדומלי שאל אותי ברחוב אם הם אמיתיים… כאילו אני צריכה להתבייש או להצניע מה שהטבע נתן לי. כאילו אני זאת שלא בסדר מבין שנינו.
כשהגעתי לגיל תיכון, הגיל שההורמונים באמת משתוללים בו בטירוף ומיותר לציין שזה אחד הגילאים הכי פחות סקסיים שיש… חצ’קונים, התנפחות של הגוף מההורמונים, וזה הגיל שבו אנחנו “נמדדות” עד כמה אנחנו מושכות? כמה בנים רוצים לצאת איתנו? .

אז כן אני הייתי גם מחוצ’קנת ורחוקה מאוד מלהיות רזה…למזלי הרב יש לי 2 אחים גדולים שתמיד דאגו לשתף שרזות מידי זה יפה רק להסתכל אבל לא לגעת. ובנוסף לכך גם הייתי רקדנית, זה דווקא מה שכן עזר לי לקבל את עצמי כמו שאני ולא להילחם, לראות את עצמי לפחות פעמיים בשבוע רוקדת מול המראה בסטודיו ולאהוב את מה שאני רואה למרות שיש יותר רזות ממני ופחות מחוצ’קנות. אני מאמינה שאם לא הייתי משכילה כמה שנים לפני כן לעזוב מורה לריקוד מזעזעת ששמה אותי בשורה מאחורה וכל הזמן אמרה לי שאני צריכה לרדת במשקל, וזה היה בכיתה ו’- אז כנראה שהיום ואז הייתי סובלת משריטות הרבה יותר חמורות בענייני משקל ודימוי גוף.
מהצבא ועד שנכנסתי להיריון המשקל אצלי עלה וירד… ההיריון לכשעצמו הציב התמודדויות חדשות ותובנות בנוגע לתפקיד שלי בעולם ולגוף שלי ככלי שמכיל לא רק רגשות, תחושות ומחשבות כשאני מקשיבה לאחרים, אלא ממש מכיל עובר קטן שהופך לתינוק שניזון מהחלב שיוצא מתוך גופי, שמחפש את החום והמגע של אמא כשהוא בוכה. כל השמחה והאושר מהולים בעצבות כשפתאום כבר קשה להסתכל על עצמך במראה, את לא מזהה את עצמך ואת הגוף שלך. וזה מרגיש כאילו זה אף פעם לא יהיה שלם כמו פעם. שנתיים וארבעה חודשים לאחר הלידה, אני אוהבת את הגוף שלי כפי שהוא (ואפילו קצת יותר ממה שהיה לפני הלידה) ובאמת שלא חשבתי שאגיע לזה.
זה לא היה מסע קל בכלל, אבל אספתי בו כל כך הרבה תובנות, ידע, כלים להתמודדות, חלק אלו הם כלים שליוו אותי כל חיי ותמיד השתמשתי בהם כדי לאהוב את עצמי, חלקם הם כלים חדשים. אבל דבר אחד יש לי להגיד לכם- אהבת הגוף ודימוי גוף טוב זאת אך ורק עבודה של הראש, עבודה קוגניטיבית וזה לא קשור בכלל למשקל עצמו.
ומבחינתי חלק מהתהליך הזה של קבלה עצמית הוא להצטלם. מגיל 25 אחת לשנתיים-שלוש אני מעניקה לעצמי מתנה והולכת להצטלם בצילומי נשיות עבור עצמי. התחלתי עם זה בגיל 25, עשיתי זאת גם 4.5 חודשים לאחר הלידה אצל שרה חוגי הנפלאה (ראו תמונה). וגם לפני מספר חודשים, כשנתיים לאחר הלידה כשהרגשתי כבר שלמה יותר עם עצמי החלטתי להעניק לעצמי את המתנה הזאת שאני כל כך אוהבת, הפעם אצל מיכל בנדק. כמו שכבר הבנתם- אני ממליצה מאוד. זאת חוויה מדהימה, מעצימה, מחברת ומשמעותית- תרשו לעצמכם לחוות את הגוף שלכם מזווית קצת אחרת וכחלק מתהליך של קבלה והשלמה עצמית.

מה איתך? איך את/ה מרגיש/ה עם הגוף שלך? את/ה יכול/ה לספור 5 דברים שאת אוהבת בגוף שלך? אבל באמת אוהב/ת? שלא היית משנה גם אם איזו פיה הייתה נותנת לך הזדמנות?
זה לא חלום לאהוב את עצמך כפי שאת/ה, זה עניין של עבודה ותהליך ומאוד אפשרי בתהליך אימוני ממוקד. ואם משהו בפוסט הזה דגדג לך בבטן (או בכל מקום אחר) וגם את/ה רוצה לאהוב את עצמך בדיוק כפי שאת/ה אני מזמינה אותך להרים טלפון ולקבל ממני עוד פרטים על התהליך.
כי לבחור בעצמך זאת תמיד הבחירה הנכונה!

דנה ויינשטיין אורן- מרצה ומאמנת להעצמת נוכחות מינית

שתף את הפוסט הזה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך גם

בלוג

פייסבוק לייב: שקט

מתי אנחנו פוגשים את עצמנו בצורה המיטבית? כשאנחנו פשוט עם עצמנו. אני לא מתכוונת באופן כללי, אלו רגעים שבהם אנחנו

קרא עוד »
אהבה עצמית

לגעת באושר

כולנו רוצים להיות מאושרים. להתעורר כל בוקר עם חיוך ועם מינימום דאגות בחיים. אז מה עושים כדי להיות מאושרים?   לכל

קרא עוד »
גלילה למעלה

הרצאת זום- עד העונג הבא 13.01, ב 20:30