painting-1399594_1920

כשאת בוכה את…

איך את/ה מביע/ה את עצמך? את התחושות, הרגשות, הרצונות שלך?
או שאולי יותר נכון לשאול האם את/ה מביע/ה את עצמך? 

נשמעת כביכול כמו שאלה פשוטה וגם נשמעת כמו שאלה שממש לא קשורה לעולם של מיניות. אך ההיפך הוא הנכון. 

הרי אתם כבר מבינים שהדרך שבה גדלנו וחונכנו בבתים שלנו מחוברת מאוד לאיך שאתם תופסים מיניות היום. 

אך יש עוד פרמטר- הבעת רגשות.

חינוך הבעת רגש ומה שבניהם;

יש בתים שאמנם היה טאבו ב'לדבר על סקס', אך איפשרו להביע את הרגש ובעצם חינכו את הילד/ה להביע את עצמו/ה גם בעתיד, גם כשיגיעו רגשות מיניים ורומנטיים. 

הרי כבר מגיל צעיר מאוד, עוד הרבה לפני שאנחנו מבינים את עצמנו, או יודעים לדבר. צצים אצלנו סוגים שונים של רגשות בסיסיים כמו; עצב, שמחה, פחד, כעס, גועל, הפתעה. 

מגיל צעיר בנים ובנות כאחד מקבלים משפטים כמו :אל תצעק, אל תבכי, אל תשתולל, אל תתבאסי ועוד ועוד. ובעצם חינכו אותנו להחניק את הרגש שצועק מאיתנו החוצה ומעולם לא נתנו סיבה אמיתית למה לעשות את זה, למה לשתוק? 

"כשאת בוכה את לא יפה" השיר המפורסם של אריק איינשטיין, וזאת רק דוגמא קטנה לזה שבחברה שלנו הבעת רגש שהוא לא שמחה, היא לא חיובית במיוחד. או במילים אחרות- תשמרי את הרגש הזה לעצמך. 

ואז המיינד שלנו מבין כבר מגיל צעיר שיש דברים שהשתיקה יפה להם, שלא נגיד ולא נביע אותם. כך שיוצא מצב שכשאנחנו מגיעים לגיל ההתבגרות וההורמונים שלנו משתוללים אנחנו מרגישים שמשהו אולי לא בסדר איתנו (או ממש בסדר ואפילו מדהים), אבל תכלס אין לנו עם מי לדבר על זה. ואז גם רגשות מיניים כאלו ואחרים עשויים להיות מודחקים ו/או לא מדוברים. וביניהם התשוקות והחשקים שלנו. 

ואיך זה משפיע על מערכות יחסים ומיניות?

אנחנו מגיעים לגיל מבוגר יותר, אנחנו מפתחים מערכות יחסים ולחלקנו אפילו קשה להגיד 'אני אוהבת אותך', למרות שזה בדיוק מה שני מרגישה. 

ולחלקנו קשה להגיד 'אני כועס עליך', 'נפגעתי ואני עצובה'. והדבר הזה בעצם מערים מכשולים על היווצרות של קרבה, של אינטימיות רגשית.
ועל כן יש הרבה גברים ונשים שנמנעים ממערכות יחסים, או מחפשים ולא מצליחים ליצור אחת כזאת בכלל, או כזאת שהם שלמים איתה. 

ולרבים מאיתנו קשה לגנוח במיטה, להביע עונג, או לכוון את הפרטנר/ית שאנחנו איתו/ה שיגעו בנו כך שיהיה לנו כיף ונעים יותר. או להגיד כשלא נעים לנו ואפילו כואב (ולא בקטע טוב). 

והמקום הזה, הוא בעצם דפוס התנהגותי שפיתחנו לאורך השנים שלא איפשר לנו הביע את עצמנו, שחסם אותנו אז וחוסם אותנו היום. וכשנתיב הרגשות שלנו חסום אז גם נתיב העונג יכול להיחסם עבורנו, ואנחנו מונעים מעצמנו הרבה מאוד טוב. 

אגב, מעצורים רגשיים קשורים ומחוברים באופן ישיר לשפיכה מהירה אצל המון גברים והרבה פעמים גם לא מאפשרים אורגזמה עבור אישה . 

אני מכירה את זה מקרוב מאוד

אני אישית בעצמי חוויתי במשך המון שנים מחסום רגשי, לא הצלחתי לבכות.
לא הייתי בוכה ליד אנשים, הייתי חייבת להראות שאני חזקה. ואם אני בוכה אני בעצם חלשה.
זאת הייתה הפרשנות העצמית שלי, או אולי יותר נכון- הפרשנות המשפחתית. כי בכל פעם שבכיתי אני זוכרת שאחד האחים שלי שר לי 'כשאת בוכה את כמו קופה'. 

אז זה אמנם היה בטון מבודח והם בכלל ניסו להצחיק ולעודד אותי, אך זה בעצם יצר מצב של התחסנות רגשית שגם סגרה את הלב שלי. 

לא איפשרתי לעצמי לאהוב אף אחד, אפילו לא את עצמי. 

ההצלה האמיתית שלי הייתה בשיעורי ריקוד ובדגש על אימפרוביזציה שהשתתפתי בהם מגיל 11 (תכלס רוקדת מגיל 4, אבל מגיל 11- אימפרוביזציה וקונטקט)  ההמשך של ההצלה היה התחברות לצ'אקרות בסדנה של מדיטציה, מודעות עצמית ודימיון מודרך. לא להאמין כמה חסמים היו לי כילדה בת 15. 

שם השיריון שלי התחיל להתפוגג, נתתי לעצמי את האפשרות לבכות ולשחרר. ולדעתי זה היה הצעד הראשון בדרך להתאהבות הראשונה שלי (כמה שנים קדימה), זאת שגרמה לי שוב לאבד את עצמי, אבל הפעם לכיוון השני. 

וגם כאן בזוגיות הזאת, לא ממש ידעתי להביע את עצמי כמו שצריך. אגב, אני רואה את אותם התהליכים בדיוק אצל המתאמנים שלי, ומזהה אותי בהם.

תאמינו לי- זה מאוד מפחיד להביע ובמיוחד להתלונן או להיות לא מרוצה, אחרי שנים שדאגת לראות את הטוב בכל דבר ולעשות לעצמך רציונליזציה של הסיטואציה, באופן שיניח את הדעת ויגרום לי לא להתעצבן. זה אפילו קצת מפחיד להרגיש את זה, זה מבלבל ולא יודעים מה לעשות כל כך. 

ולצד זה, התהליך הוא מרפא ויש דרך להתחיל ולהשתחרר מדפוסי החנקת הרגש. 

מאת Kirill578 - נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=57665064

איך להשתחרר מהדפוס הזה?

יש מספר כלים להביע את עצמנו והיום יש המון סדנאות קבוצתיות שמאפשרות להיכנס לתהליכים כאלו יחד; בין אם זה ריקוד אינטואיטיבי, ציור אינטואיטיבי וכתיבה אינטואיטיבית. 

אם את/ה מזהה את עצמך בין השורות שלי, אז הטיפ שלי הוא להתחיל בכתיבה אינטואיטיבית עם עצמך ופשוט לאפשר לשחרר רגשות ומחשבות שלא העזת אפילו עם עצמך להעלות אותם, סתם כי הדחקת. 

דרך נוספת שאני מציעה, היא להתחיל בהתבוננות על הרגשות, להתחיל בלזהות ולכתוב מה אני מרגיש/ה ומה היה הטריגר להרגשה הזאת. לדוגמא: 'התעצבנתי כי עקפו אותי בתור לקופה וממש מיהרתי.'  'כעסתי כי בעלי הבטיח לי שהוא יעשה משהו ושכח'. 

הבהרה: אני לא מצפה שתתעסק/י בזה כל היום. אפשר להחליט על 3 פעמים ביום שאת/ה שמ/ה לב לעניין, הכי טוב בזמן אמת. אבל אם אין את הפניות לכך, אז גם ניתן לחשוב על זה בסוף היום ואז לכתוב לעצמך. 

אגב, אני הולכת דווקא לרגשות ה"פחות חיוביים", כיוון שמרבית האנשים מתקשים בעיקר להביע אותם. אבל, אם את/ה מכיר/ה את עצמך ואצלך זה שונה, ודווקא הרגשות הטובים והחיוביים הם אלו שקשים להבעה אז כמובן לתת להם את המקום. 

ייתכן ובתחילת התרגיל יהיה לך קל יותר לשים לב לרגשות שאת 'רגיל/ה' להביע. ואז בכל יום שיעבור יפתחו אצלך עוד חדרים של רגשות ותחושות. 

אני מבטיחה שכשערוצי הרגש יפתחו אז תוכל/י לחוות עוד בחייך; עוד עונג, עוד אהבה, עוד תשוקה, עוד חיבור גם כלפי עצמך וגם כלפי בן/ת זוג ומי שרק תרצי/ה לחלוק איתו/ה. 

מקווה שנתרמת, ואשמח לשמוע במידה וכן. 

דנה ויינשטיין אורן- מאמנת אישית וזוגית להעצמת נוכחות מינית 

שתף את הפוסט הזה

אולי יעניין אותך גם

בלוג

צריך ט"ו לטנגו

ט"ו באב, חג האהבה "שלנו". החג שבו חלקנו יוצאים מגדרם כדי להראות את אהבתם לבני/ות הזוג שלהם.אני אף פעם לא

קרא עוד »
בלוג

מיינדפולנס

מזה מיינדפולנס? מה האיכויות שלו? ואיך הוא קשור למיניות?  מיינדפולנס זאת האמנות והיכולת להיות נוכחים בכאן ועכשיו. בתחושות הפיזיות של

קרא עוד »
Scroll to Top

הרצאת זום- עד העונג הבא 13.01, ב 20:30